שמשון מקרטע. זה כמו השיר של ברי, רק ששמשון שלי לא נשרט מממתקים. שמשון זה הטנדר סובארו החביב שלי - את השם איה (החברה שלי) בחרה. לאוטו שהיה לה לפני כן קראו שלומית, אז לפחות גם שמשון זה ב-ש'. את שלומית איבדנו בתאונה מצערת (די לקטל בכבישים!) שקרתה באמצע הלילה בפקק מטורף בכביש 1, אחרי חתונה הזויה שאפילו איה לא הכירה בה אף אחד. וגם הגענו לשם בעקבות חלום. הזוי. ואז קנינו את שמשון, לאחר לבטים רבים, ומיד התחלנו להוציא עליו כסף על דברים שאמורים לעבוד, אבל מתברר שזה לא קריטי. משהו כמו המכונית המגויסת של הגשש - "היה מנוע?". ואז היה איזה חודש- חודשיים שקט, ואז טסט, ורק להעביר את שמשון טסט לקח כמעט חודש. הכשילו אותי אפילו על זה שלא היה ריפוד על אחד המושבים האחוריים - שחוץ מזה הם בערך הדבר הכי לא בטיחותי שיכול להיות ברכב. ופנצ'ר, ותלך, ותחזור, וכאלה. ואז גם הלך הקלאץ' באמצע סוכות, והמוסכניק שלי (בעצם של איה, הוא איזה חבר של אחיה) כמובן היה בחופש בחול המועד. ואז... אז התחילו הצרות. הגעתי לאיזה מוסך דרך חבר שלי, שהמוסך של אבא של חבר שלו. היה נחמד, הסביר מה נראה לו שהבעיה, והכל סבבה. ואז התחלנו לדבר על כסף. אני לא מבין את הענין הזה של בעלי מקצוע לבקש מאדם זר תשלום "שחור". במוסך שאני הולך אליו בדרך כלל גם עושים את זה, אבל לפחות שם מכירים אותי. בקיצור, "יש לי מכונת אשראי, אבל היא בתיקון, תשאיר לי את המס' כרטיס ות.ז., ואני אשלם בזה את החשבון טלפון, אתה סומך עלי, נכון?". בקיצור, איכשהו גירדתי את הכסף במזומן, וכבר לא ציפיתי לקבלה. אז יומיים אח"כ פתאום נקרע הכבל קלאץ', ומאז יש ריח שרוף, וגם אחרי שהוא החליף את הכבל כנראה שהוא לא ממש שם לב איך הוא מחבר אותו לדוושה, כי אחרי שבועיים נתקעתי בהרצליה עם כבל מנותק. והוא גם הרס לי את הצופר. אז אחרי שהצלחתי להגיע לירושלים בחזרה (בהרצליה נתקעתי במוצ"ש), איזה עובר- אורח עזר לי לסדר את הכבל, ועל הדרך שבר איזה משהו, שבמוסך הרגיל שלי אמרו לי עליו שהוא זניח. כמובן. לקח לי עוד שבועיים להחליף את החלק, אבל סוף סוף יש הכל - ושמשון מקרטע. חמוד, אבל מקרטע.אז נכנסתי לקארספורום, ומשם גם הגעתי לפורום סובארו קלאסיק, ו... הבנתי עד כמה אני לא מבין. כאילו, מנוע בעירה פנימית, ארבע פעימות, בוקסר - הכל טוב ויפה, אבל איך לעזאזל זה נראה, וגם (בעיקר) מה עושים עם זה? האוטו יכנס לאישפוז כנראה בימים הקרובים, אצל איזה מומחה לקרבורטורים בנתניה. ככה אני אוכל לבקר את ההורים באמצע השבוע. נראה לי שלפני כן אני גם ארים טלפון לבחורה שהרכב היה בבעלותה לפני. לפחות אני חושב שהוא היה בבעלותה, כי אני קניתי אותו דרך המוסכניק של איה (היום גם שלי, אבל לא נראה לי שלעוד הרבה זמן), בקומבינה (אני שונא קומבינות!), שמכר אותו בלי העברת בעלות לאיזה אידיוט שאיתו הייתי צריך ליסוע לקיבינימט בכדי להביא את תעודת הזהות של הבחור שהרכב היה על שמו. שונא קמבינות! ואז איזה יום כשחניתי ליד הנגריה פתאום עצרה לידי רנו קנגו, וממנה יצאה בחורה נרגשת שמאד שמחה לראות את האוטו שלה. את השם שלה ידעתי מדפים שהיו זרוקים ברכב, ואני עדיין לא מבין איך היא היתה קשורה לערימת המוסכניקים הקומבינטורים, ונראה לי שגם היא לא כל כך מבינה את זה עדיין. היא חביבה, היפית, ומאז דיברנו כמה פעמים על זה שאולי אני אמכור את שמשון, ואז אני אומר לה לפני, וגם על בארטרים שונים. נראה לי שאני אשתף אותה במה שקורה לו, כי אולי היא עשתה איתו משהו חשוב, ואולי... לא יודע, אולי היא סתם תשלח לו איחולי החלמה, וקצת דאגה.

חבר משכבר הימים

אמא שלי ספרנית, ולפני כן היא עבדה כמוכרת בחנות ספרים. שם התחלתי לקרוא, והדרך שאמא שלי מצאה בכדי לגרום לי להחזיק ספר ביד היתה עם קומיקס. בהתחלה טין-טין, ואז אסטריקס, ואז נגמרו לי הקומיקסים לקרוא לכמה שנים... ואז זבנג! (לצערי), ואורי- און, ובינתיים כבר קראתי גם כמה ספרים יותר "לגדולים", ואז גם חוברות של האקס-מן שיצאו בעברית, וגם MAD, וכמה חוברות גיבורי על שמצאתי בחנויות ספרים במחירים מופקעים לגמרי (באטמן ב19.90 ₪!!!). אבל אז זה כבר לא היה מגניב בעיני, כי ספרות של מדע בדיוני, פנטזיה, וזן, נראו לי יותר... מגניבים או משהו, אני משער. זה שהסרט האחרון שבוסס על גיבור-על ונעשה בצורה טובה כבר היה ענתיקה (באטמן, 1989, בבימוי טים ברטון, ועם הג'וקר האולטימטיבי - ג'ק ניקולסון), וחוץ מזה היה רק דיק טרייסי הכל- אמריקאי (שהיה זר ומוזר בעיני אז, כהתרפקות על עולם שחלף), לא ממש עזר. ואז באו האקס-מן. לא צבי הנינג'ה הילדותיים, לא סופרמן המטופח, ובטח לא ואל קילמר או ג'ורג' קלוני בחליפת גומי שגדולה למידותיהם. אז באו האקס-מן עם כל הכוח שהאלי ברי יכולה לגייס כסופה, עם קפטן פיקארד הבלתי נשכח כד"ר קסאוויר, ומגנטו הנוקם את עולמו שחרב - איאן מק'קלן. את כל זה בריאן זינגר הביא ב 2000, כשהעולם רק התאושש מזה שהוא לא חרב... עדיין היו מחשבים, וכאלה... אבל... יו ג'קמן כוולברין? כאילו, הלו???? טוב, למדתי לחיות עם זה מאז, אבל בעצם מה שרציתי להגיד זה שפתאום, לפני הגיוס, התחלתי לדבר עם בני הגרעין שלי, שהם גם, לגמרי במקרה, חברים שלי מכיתה ו' או משהו, על קומיקס! (דיברנו גם על שר הטבעות שעמד לצאת, אבל זה נושא אחר). אבל באמת, יו ג'קמן? מה ג'ק ניקולסון כבר לא יכול להיראות הבאד גאי? מה, הוא כבר לא יכול לעשות את האפקטים של עצמו? אז מה עם יש לו קטטר? וסנטר כפול? ואין שום סיכוי בעולם שהוא מגדל מספיק שיער לתפקיד (חוץ מבאוזניים)? ... טוב, אולי יו ג'קמן זה רעיון לא כל כך רע. אבל מה שטוב בסרט הזה בכלל לא קשור לשחקנים, אלא לנוחכות שלו אחרי הרבה יותר מדי זמן שבו סרטי קומיקס היו הטראש של הוליווד - יש לדמויות האלה אופי, והסרט עצמו, כמו הקומיקס, מדבר על נושאים חברתיים - כן, זה סרט אקשן, אבל עם (סוג של) מסר. כן, הדמויות האפלות של בלייד (1998) וספון (1997) היו שם לפני כן, אבל לא היתה דמות מהמיינסטרים של מרוול ודי-סי שהביאה את האפלוליות של סוף האייטיז למסך כמו וולברין, בפתח המילניום החדש. מאז כבר היו עוד שני סרטים בסידרה, שני ענקים ירוקים של במאים שונים, שני סרטי האביר האפל (כל כך הרבה יותר טוב מבאטמן ורובין), שני הלבוי, שלושה ספיידרמן, ועוד כל מיני. אפילו בן אפלק חשב שהוא מגניב בדיירדוויל. אבל אני סתם מבסוט שאני יכול לשבת ולקרוא קומיקס מהארכיון שמצאתי ברשת.

כלי הרכב האולטימטיבי

יש לי סובארו טנדר. אחלה רכב, הרבה זמן רציתי כזה. אבל... קצת ישן, קצת חורק, ובעיקר עם הרבה בעיות חשמל. אני חושב שבסך- הכל הוצאתי עליו עד עכשיו יותר מפי שתיים המחיר ששילמתי עבורו בכל מיני תיקונים שונים ומשונים. אני מחזיק אותו כרגע רק בגלל שבשביל להגיע לנגריה שלי וחזרה יש לי נסיעה של יותר מחצי שעה נסיעה כל יום. וגם זה טנדר, ואני צריך משהו לסחוב איתו דברים ללקוחות. הייתי רוצה ליסוע באופניים לעבודה, זה היה הרבה יותר נעים וכיף, והרבה יותר אקולוגי. ואם כבר אופניים, אז שיהיו חשמליים (עם מנוע עזר). אז קצת חיפשתי באינטרנט מידע, ומצאתי את הבלוג של חנן, שנסע ירוק, וגם שבכלל אסור בארץ להחזיק אופניים עם מנוע עזר - וכנגד זה עצומה שקוראת למקבלי ההחלטות לעשות משהו בנידון. ואז חשבתי: אבל רגע, בעצם זה כלי רכב די פשוט, אולי אני יכול ליבנות לי זוג? (טוב, בעצם קודם הורדתי לגמרי במקרה, תוך חיפוש אחר הספר "Solar Energy Projects for the Evil Genius" את הספר "Bike, Scooter, and Chopper Projects for the Evil Genius", שגם מקושר לאתר הזה). התחלתי לחשוב, ועוד קצת, וקצת חיטטתי ברשת, ומצאתי. אני יכול לבנות לי זוג אופניים מעץ, לחבר להם מנוע עזר קידמי, והילוכים פנימיים - אפילו אוטומטיים, ואז, אמ... לא יודע, צריך למצוא דרך לייצר חשמל בדרך אקולוגית, ולהתקרב למקום העבודה...נראה לי... טוב אולי בקיץ הבא. בינתיים חשבתי על דרך לייצר חשמל דרך דינמו שבעצם מורכב משני חלקים - סלילים על המזלג ומגנטים על השפיצים, אבל מישהו כבר חשב על זה. טוב, נראה...

קצת על עצמי, וקצת על אקולוגיה

אני נגר. למדתי בקורס של משרד העבודה, עבדתי קצת בנגריה, ואז החלטתי להיות עצמאי. אבל לא סתם - היה רעיון מאחורי העניין. רציתי לעשות דברים יותר אקולוגיים. רציתי למצוא דרך ליצור רהיטים בצורה ברת- קיימא (sustainable), עם זיהום סביבתי וטביעת רגל אקולוגית קטנה ככל האפשר. זה לא כל- כך יצא, לפחות בינתיים. בדרך היו לי הרבה מחשבות על צורת העבודה, מקום העבודה, וההתמקדות בתחומים מסוימים. מצאתי כל מיני חומרי גלם שיכולים לעזור לי, ושיטות בניה יעילות. אבל לא הצלחתי להתמקד במה שמעניין אותי. כרגע אני חושב מה לעשות בהמשך - יש לי עבודה גדולה שאני מחויב אליה, ואחריה אני מפנה את הנגריה שאני שוכר... ואז...? יהיה טוב. התחלתי לחשוב על ייעול, ובעיקר על מיקוד. הבעיה הכי גדולה ומעניינת בעיני כרגע נובעת ממשהו שבן גרעין שלי אמר לי כשהתקשרתי להתייעץ על חומרים ירוקים: הוא הזכיר לי שהבעיה הגדולה היא צריכה. או נכון יותר כמות הצריכה. במילים אחרות, זה מגניב להיות "ירוק" ולקנות מטבח מחומרי גלם אקולוגיים, אבל אם ממוצע הזמן בין החלפת מטבח בישראל עומד על 15 שנה (נתון ששמעתי מנציג מכירות של חברת בלורן, ואף פעם לא בדקתי), זאת אומרת שחומרי גלם רבים נזרקים בממוצע כל 15 שנה - בערך פלטה אחת של 1.22X2.44 מ' לכל ארון. אני עדיין חושב על זה - זה לא פשוט לאזן בין הרצון לחדש ובין הרצון לפגוע בסביבה במידה קטנה ככל האפשר. בינתיים מצאתי נגר אחד בארה"ב שממש מתעסק בזה, ואני בטוח שיש עוד. אני עוד חושב.

פוסט ראשון EVER

תמיד רציתי לבנות אתר, או ליצור בלוג, או משהו לא מוגדר בכלל שבו אוכל לשתף אנשים זרים (ומכרים) בדברים שבתחום האפור, לא הפרטי לגמרי, אבל גם לא זה המוחצן. בדברים שמעניינים אותי ביום- יום, כשאני חוזר מהעבודה, או בדקות ההזויות שלפני השינה. אז הנה - פוסט ראשון. על החיים ועל המוות.