לפעמים צריך לכתוב כדי לכתוב. ללכת בשביל ללכת. לא בשביל לומר משהו על איזה דבר, לא בשביל להביע עמדה. פשוט לכתוב.
היתה לי תקופת מבחנים לא קלה. בפעם הראשונה בחיי (טוב, בטח היו אחרות לפני..) למדתי למבחנים. חודש, והתוצאות היו לא רעות בכלל, חוץ מבחדו"א, אבל עם זה השלמתי די מהר. פשוט לא ניסיתי לתרגל בכלל במהלך הסמסטר, וכשהגעתי למבחן, למרות שידעתי מה צריך לעשות, לא ידעתי איך. אבל זה השאיר אותי עם חוסר בחופש, וחוסר בשגרה. אחרי כן היתה עוד חופשה, חופשת הפסח, ובה פשוט כל מה שרציתי היה לשכב על המיטה ולא לזוז, סתם בשביל להרגיש שאני שולט במה שאני עושה. אני יודע שרוב האנשים היו מגיבים אולי להיפך, היו רצים לחגוג ולטוס לחו"ל, וכל מיני פינוקים קטנים (וגדולים) כאלה ואחרים. הפינוק שלי היה קצת אחר. השנה יום ההולדת שלי יצא בחג השני של פסח, כמה ימים לפני החזרה ללימודים, והחזרה (המיוחלת) לשיגרה. אז פירגנתי לעצמי בשידרוג של האופניים. לא החלפתי אותם או משהו, אבל הדבר היומיומי והשגרתי ביותר - זכה לשידרוג. אופניים גירסא 2.0.
אני לא רוצה לכתוב פה על האופניים עצמם, או מה שידרגתי בדיוק. מספיק לומר שהחלפתי כידון ישר בכידון כביש, כזה עם קרניים. אני רוצה לכתוב גם ביקורת על האופניים שלי, אלה שאני רוכב עליהן (כמעט) כל יום, אבל זה נראה לי יתאים יותר בהזדמנות אחרת. אבל אני כן רוצה לכתוב קצת על למה זו היתה מתנת היומולדת שלי - לעצמי.
לפני קצת יותר משנה התחלתי לחשוב על לימודים. התעניינתי ובדקתי, וחישבתי עם עצמי את הזמן וההשקעה שדרושים לכל תחום שהתעניינתי בו. בסוף מצאתי משהו שנראה לי מעניין, הנדסת פלסטיקה בשנקר. איה תמכה, דחפה, וגם היתה זו שהתעקשה על חיפוש דירה דווקא ביפו, רחוק מהמכללה, ורחוק מהמגניבות הכללית ששולטת במטרופולין הזה, גוש דן. כאילו שאנחנו מחוץ למשוואה.
אז יחד עם ההחלטה, החלטתי עוד משהו: אני הולך לרכב על אופניים. זאת לא היתה החלטה כ"כ הגיונית במבט לאחור, מכיוון שאת חודשי הלימודים הראשונים העברתי במכינה שנערכה ליד אוניברסיטת תל אביב - מרחק די מכובד לרכיבה יומיומית הלוך וחזור למישהו שלא עלה על אופניים כבר יותר מעשר שנים. אבל זה עבד. ועבר בסדר בסה"כ. עוד לפני המעבר מירושלים לת"א הצטיידתי בזוג אופניים (טוב הם כבר היו אצלנו, אבל לא היו ממש תקינות), וניסיתי לרכב עליהן קצת. היה לי מאד קשה, אבל זה השתפר עם הניסיון, וכשכבר עברנו באמת לגור ביפו כבר הרגשתי מוכן למשימה. במהלך המכינה רכבתי בין יומיים לשלושה בשבוע מיפו לאוניברסיטה, ונהניתי מהרכיבה. אבל לא מהאופניים. האופניים שהיו לי אז היו אופני הרים עם רמה נמוכה, אופני עיר שכאלה, עם שמונה עשר הילוכים, ישנות ובמצב לא טוב - היה ריתוך בשילדה, והשרשרת לא רצתה להישאר במקום אף פעם, הן היו כבדות ומכוערות, ולא כיפיות באופן כללי. אז אחרי שניסיתי להתעסק איתן וחשבתי מה אפשר לעשות כדי לגום להן להיות כיפיות יותר, וחפרתי הרבה (מאד) בכל מיני פורומים באינטרנט, החלטתי לקנות לי אופניים חדשות. בחדשות, התכוונתי לישנות, וחיפשתי די הרבה בתקופה שלפני חגי תשרי אופניים מיד שניה בחנויות אופניים בכל העיר הזאת שהיתה לי חדשה אז. ולא מצאתי. אני לא יודע עד היום אם זה היה בגלל שאני עקשן, או פרפקציוניסט, או שהייתי מאד לא גמיש אז, או בגלל שידעתי מה רציתי גם אם זה לא היה לי ברור כל כך אז, אבל לא מצאתי משהו שסיפק אותי והיה לי נח, והיה גם במסגרת התקציב שהקצבתי לעצמי. האמת היא שהתקציב לא היווה ממש בעיה אז, כי ההורים שלי די התלהבו מזה שעברנו לגור קרוב יותר אליהם, וגם (ואולי בעיקר) מזה שהקשר עם האחים שלי התחזק בעשבות המעבר, אז הם החליטו לממן לי את רכישת כלי הרכב הלא- ממונע הזה, וביקשו ממני שאחליט לכמה כסף אני חושב שאני זקוק בכדי לרכוש לי זוג אופניים שיספק אותי. אבל לא הרגשתי בנוח אז, כמו שאני לא מרגיש בנוח היום, עם זה שהשינוי שאני החלטתי לעשות בחיים גורם לאחרים לשנות דברים אצלם. אני פשוט לא אוהב לקחת כסף מההורים. זה לא שאני לא עושה את זה, אלא שמפעם לפעם, וכככל שעוברות השנים, אני מרגיש פחות ופחות בנוח עם כושר ההשתכרות הזעום שלי, כמובן שבהשוואה לרמת החיים שבה אני בוחר לחיות.
אז אחרי שביקרתי כמה פעמים בחנות ששמעתי דברים בשבחה בדרום תל אביב שמשפצת ומחזיקה אופניים מיד שניה (ושלישית, ורביעית, ואולי גם מיד גנובה אבל מי יודע בעיר הזאת), ובחנות שהיתה מאד, מאד נחמדה ומזמינה (וגם החזיקה אופניים משומשים מעניינים מאד) ברחוב החשמונאים, ואחרי שיטוט שנראה בלתי נגמר ומתמשך עד-אין-קץ באתרי המשומשים שבאינטרנט... ואחרי שלאיה כבר מ מ ש אבל מ מ ש נמאס מזה, החלטתי לקנות חדשים. מאז גיל עשר או משהו לא היו לי אופניים חדשים. והפעם זה לא סתם בשביל שיהיה לי - הפעם זה אשכרה בשביל לרכב עליהן!
אז חפרתי וחפרתי, והסתובבתי עוד פעם בין כל חנויות האופניים שהכרתי, ושחברים שלי קנו בהן, או שמעו עליהן, או ראו אותן בזמן נסיעה באוטובוס... והשתדלתי, באמת, שלא לטרטר למוכרים את המוח סתם אם לא חשבתי שנראה לי ממש היחס בחנות, או הסדנא שלהם, או המחיר של האופניים שהיו להם, או האופניים עצמם. זה לא תמיד עבד, ובחנויות שרציתי לקנות לפני עדיין רציתי לקנות, אבל בסוף - אחרי הרבה ביקורות ומיפרטים שקראתי - מצאתי! עליתי על האופניים שלי בפעם הראשונה בחנות שממש לא נראתה לי במבט מבחוץ, מחלון הראווה. נכנסתי כי החלטתי שנמאס לי מהטירטור, ושאני נכנס לכל חנות אופניים אפשרית. נכנסתי לחנויות שמוכרות אופניים ממותגים עם שושלת יוחסין מתועדת במתחם החשמונאים וברחובות הסמוכים לו, ונכנסתי לחנויות שמוכרות אופניים חדשים בשלוש מאות שקלים שעוד כמה חודשים יישחקו וייזרקו אחר כבוד לפח (פחות או יותר מה שהמוכר אמר כשהוא הציג את האופניים). שקלתי לעשות מנוי לתל- אופן, וגם נכנסתי לחנות הבוטיק שמתחת לבית שלי, ואחרי ששאלתי שאלה תמימה ושמעתי את מחיר האופניים שלהם אמרתי תודה ויצאתי, המוכר רדף אחרי עד מחוץ לחנות בכדי לספר לי על מעלות האופניים שלהם ולמה כל האופניים האחרים (הזולים מהם באופן משמעותי) לא שווים.
חשבתי אם לקנות את האופניים שלי במשך הרבה זמן, ומכיוון שגם המשכתי להיכנס לחנויות אחרות בכדי להשוות, גם השוויתי את המחיר של אותו הזוג בין אותה חנות שבה ראיתי אותם לראשונה לבין כל חנות אחרת שהחזיקה אותם. האמת שלא שקלתי לקנות בחנות אחרת בגלל המחיר, אלא בגלל שלא הייתי בטוח בקשר לשירות באותה החנות הראשונה.
וזהו, בסוף החלטתי. נכנסתי לחנות ההיא, ברחוב החשמונאים, שבה עשיתי לי רכיבת מבחן על זוג האופניים יחידי ההילוך הנוחים ביותר והמותאמים ביותר (לדעתי, אז, בלי בדיקה פיזית אלא הסתמכות על מידע מהרשת) ליוממות. ואני עדיין שמח בהם. ואני עדיין חושב שהם האופניים הכי טובים שיכולתי למצוא, וגם שמחתי לגלות שהחנות שבה קניתי אותם ממש נחמדה, ויעילה, ויש לה שרות בכלל לא רע.
וכן - יש לי גם השגות. החלטתי שלא לכתוב עכשיו סקירה על האופניים, ולכן לא אכתוב עליהן עכשיו, אבל הן בדיוק הסיבות שהתחדשתי בכידון חדש לים ההולדת.
טוב... לא תכננתי את זה, אבל נראה לי שזה יהיה בשני חלקים, אז: המשך יבוא :-)
היתה לי תקופת מבחנים לא קלה. בפעם הראשונה בחיי (טוב, בטח היו אחרות לפני..) למדתי למבחנים. חודש, והתוצאות היו לא רעות בכלל, חוץ מבחדו"א, אבל עם זה השלמתי די מהר. פשוט לא ניסיתי לתרגל בכלל במהלך הסמסטר, וכשהגעתי למבחן, למרות שידעתי מה צריך לעשות, לא ידעתי איך. אבל זה השאיר אותי עם חוסר בחופש, וחוסר בשגרה. אחרי כן היתה עוד חופשה, חופשת הפסח, ובה פשוט כל מה שרציתי היה לשכב על המיטה ולא לזוז, סתם בשביל להרגיש שאני שולט במה שאני עושה. אני יודע שרוב האנשים היו מגיבים אולי להיפך, היו רצים לחגוג ולטוס לחו"ל, וכל מיני פינוקים קטנים (וגדולים) כאלה ואחרים. הפינוק שלי היה קצת אחר. השנה יום ההולדת שלי יצא בחג השני של פסח, כמה ימים לפני החזרה ללימודים, והחזרה (המיוחלת) לשיגרה. אז פירגנתי לעצמי בשידרוג של האופניים. לא החלפתי אותם או משהו, אבל הדבר היומיומי והשגרתי ביותר - זכה לשידרוג. אופניים גירסא 2.0.
אני לא רוצה לכתוב פה על האופניים עצמם, או מה שידרגתי בדיוק. מספיק לומר שהחלפתי כידון ישר בכידון כביש, כזה עם קרניים. אני רוצה לכתוב גם ביקורת על האופניים שלי, אלה שאני רוכב עליהן (כמעט) כל יום, אבל זה נראה לי יתאים יותר בהזדמנות אחרת. אבל אני כן רוצה לכתוב קצת על למה זו היתה מתנת היומולדת שלי - לעצמי.
לפני קצת יותר משנה התחלתי לחשוב על לימודים. התעניינתי ובדקתי, וחישבתי עם עצמי את הזמן וההשקעה שדרושים לכל תחום שהתעניינתי בו. בסוף מצאתי משהו שנראה לי מעניין, הנדסת פלסטיקה בשנקר. איה תמכה, דחפה, וגם היתה זו שהתעקשה על חיפוש דירה דווקא ביפו, רחוק מהמכללה, ורחוק מהמגניבות הכללית ששולטת במטרופולין הזה, גוש דן. כאילו שאנחנו מחוץ למשוואה.
אז יחד עם ההחלטה, החלטתי עוד משהו: אני הולך לרכב על אופניים. זאת לא היתה החלטה כ"כ הגיונית במבט לאחור, מכיוון שאת חודשי הלימודים הראשונים העברתי במכינה שנערכה ליד אוניברסיטת תל אביב - מרחק די מכובד לרכיבה יומיומית הלוך וחזור למישהו שלא עלה על אופניים כבר יותר מעשר שנים. אבל זה עבד. ועבר בסדר בסה"כ. עוד לפני המעבר מירושלים לת"א הצטיידתי בזוג אופניים (טוב הם כבר היו אצלנו, אבל לא היו ממש תקינות), וניסיתי לרכב עליהן קצת. היה לי מאד קשה, אבל זה השתפר עם הניסיון, וכשכבר עברנו באמת לגור ביפו כבר הרגשתי מוכן למשימה. במהלך המכינה רכבתי בין יומיים לשלושה בשבוע מיפו לאוניברסיטה, ונהניתי מהרכיבה. אבל לא מהאופניים. האופניים שהיו לי אז היו אופני הרים עם רמה נמוכה, אופני עיר שכאלה, עם שמונה עשר הילוכים, ישנות ובמצב לא טוב - היה ריתוך בשילדה, והשרשרת לא רצתה להישאר במקום אף פעם, הן היו כבדות ומכוערות, ולא כיפיות באופן כללי. אז אחרי שניסיתי להתעסק איתן וחשבתי מה אפשר לעשות כדי לגום להן להיות כיפיות יותר, וחפרתי הרבה (מאד) בכל מיני פורומים באינטרנט, החלטתי לקנות לי אופניים חדשות. בחדשות, התכוונתי לישנות, וחיפשתי די הרבה בתקופה שלפני חגי תשרי אופניים מיד שניה בחנויות אופניים בכל העיר הזאת שהיתה לי חדשה אז. ולא מצאתי. אני לא יודע עד היום אם זה היה בגלל שאני עקשן, או פרפקציוניסט, או שהייתי מאד לא גמיש אז, או בגלל שידעתי מה רציתי גם אם זה לא היה לי ברור כל כך אז, אבל לא מצאתי משהו שסיפק אותי והיה לי נח, והיה גם במסגרת התקציב שהקצבתי לעצמי. האמת היא שהתקציב לא היווה ממש בעיה אז, כי ההורים שלי די התלהבו מזה שעברנו לגור קרוב יותר אליהם, וגם (ואולי בעיקר) מזה שהקשר עם האחים שלי התחזק בעשבות המעבר, אז הם החליטו לממן לי את רכישת כלי הרכב הלא- ממונע הזה, וביקשו ממני שאחליט לכמה כסף אני חושב שאני זקוק בכדי לרכוש לי זוג אופניים שיספק אותי. אבל לא הרגשתי בנוח אז, כמו שאני לא מרגיש בנוח היום, עם זה שהשינוי שאני החלטתי לעשות בחיים גורם לאחרים לשנות דברים אצלם. אני פשוט לא אוהב לקחת כסף מההורים. זה לא שאני לא עושה את זה, אלא שמפעם לפעם, וכככל שעוברות השנים, אני מרגיש פחות ופחות בנוח עם כושר ההשתכרות הזעום שלי, כמובן שבהשוואה לרמת החיים שבה אני בוחר לחיות.
אז אחרי שביקרתי כמה פעמים בחנות ששמעתי דברים בשבחה בדרום תל אביב שמשפצת ומחזיקה אופניים מיד שניה (ושלישית, ורביעית, ואולי גם מיד גנובה אבל מי יודע בעיר הזאת), ובחנות שהיתה מאד, מאד נחמדה ומזמינה (וגם החזיקה אופניים משומשים מעניינים מאד) ברחוב החשמונאים, ואחרי שיטוט שנראה בלתי נגמר ומתמשך עד-אין-קץ באתרי המשומשים שבאינטרנט... ואחרי שלאיה כבר מ מ ש אבל מ מ ש נמאס מזה, החלטתי לקנות חדשים. מאז גיל עשר או משהו לא היו לי אופניים חדשים. והפעם זה לא סתם בשביל שיהיה לי - הפעם זה אשכרה בשביל לרכב עליהן!
אז חפרתי וחפרתי, והסתובבתי עוד פעם בין כל חנויות האופניים שהכרתי, ושחברים שלי קנו בהן, או שמעו עליהן, או ראו אותן בזמן נסיעה באוטובוס... והשתדלתי, באמת, שלא לטרטר למוכרים את המוח סתם אם לא חשבתי שנראה לי ממש היחס בחנות, או הסדנא שלהם, או המחיר של האופניים שהיו להם, או האופניים עצמם. זה לא תמיד עבד, ובחנויות שרציתי לקנות לפני עדיין רציתי לקנות, אבל בסוף - אחרי הרבה ביקורות ומיפרטים שקראתי - מצאתי! עליתי על האופניים שלי בפעם הראשונה בחנות שממש לא נראתה לי במבט מבחוץ, מחלון הראווה. נכנסתי כי החלטתי שנמאס לי מהטירטור, ושאני נכנס לכל חנות אופניים אפשרית. נכנסתי לחנויות שמוכרות אופניים ממותגים עם שושלת יוחסין מתועדת במתחם החשמונאים וברחובות הסמוכים לו, ונכנסתי לחנויות שמוכרות אופניים חדשים בשלוש מאות שקלים שעוד כמה חודשים יישחקו וייזרקו אחר כבוד לפח (פחות או יותר מה שהמוכר אמר כשהוא הציג את האופניים). שקלתי לעשות מנוי לתל- אופן, וגם נכנסתי לחנות הבוטיק שמתחת לבית שלי, ואחרי ששאלתי שאלה תמימה ושמעתי את מחיר האופניים שלהם אמרתי תודה ויצאתי, המוכר רדף אחרי עד מחוץ לחנות בכדי לספר לי על מעלות האופניים שלהם ולמה כל האופניים האחרים (הזולים מהם באופן משמעותי) לא שווים.
חשבתי אם לקנות את האופניים שלי במשך הרבה זמן, ומכיוון שגם המשכתי להיכנס לחנויות אחרות בכדי להשוות, גם השוויתי את המחיר של אותו הזוג בין אותה חנות שבה ראיתי אותם לראשונה לבין כל חנות אחרת שהחזיקה אותם. האמת שלא שקלתי לקנות בחנות אחרת בגלל המחיר, אלא בגלל שלא הייתי בטוח בקשר לשירות באותה החנות הראשונה.
וזהו, בסוף החלטתי. נכנסתי לחנות ההיא, ברחוב החשמונאים, שבה עשיתי לי רכיבת מבחן על זוג האופניים יחידי ההילוך הנוחים ביותר והמותאמים ביותר (לדעתי, אז, בלי בדיקה פיזית אלא הסתמכות על מידע מהרשת) ליוממות. ואני עדיין שמח בהם. ואני עדיין חושב שהם האופניים הכי טובים שיכולתי למצוא, וגם שמחתי לגלות שהחנות שבה קניתי אותם ממש נחמדה, ויעילה, ויש לה שרות בכלל לא רע.
וכן - יש לי גם השגות. החלטתי שלא לכתוב עכשיו סקירה על האופניים, ולכן לא אכתוב עליהן עכשיו, אבל הן בדיוק הסיבות שהתחדשתי בכידון חדש לים ההולדת.
טוב... לא תכננתי את זה, אבל נראה לי שזה יהיה בשני חלקים, אז: המשך יבוא :-)
