יום שבת, 20 באפריל 2013

לכתוב כדי לכתוב זה משחרר - אז הפעם על יומולדת, ויוממות, והפעילות היומיומית שלי, חלק א'

לפעמים צריך לכתוב כדי לכתוב. ללכת בשביל ללכת. לא בשביל לומר משהו על איזה דבר, לא בשביל להביע עמדה. פשוט לכתוב.

היתה לי תקופת מבחנים לא קלה. בפעם הראשונה בחיי (טוב, בטח היו אחרות לפני..) למדתי למבחנים. חודש, והתוצאות היו לא רעות בכלל, חוץ מבחדו"א, אבל עם זה השלמתי די מהר. פשוט לא ניסיתי לתרגל בכלל במהלך הסמסטר, וכשהגעתי למבחן, למרות שידעתי מה צריך לעשות, לא ידעתי איך. אבל זה השאיר אותי עם חוסר בחופש, וחוסר בשגרה. אחרי כן היתה עוד חופשה, חופשת הפסח, ובה פשוט כל מה שרציתי היה לשכב על המיטה ולא לזוז, סתם בשביל להרגיש שאני שולט במה שאני עושה. אני יודע שרוב האנשים היו מגיבים אולי להיפך, היו רצים לחגוג ולטוס לחו"ל, וכל מיני פינוקים קטנים (וגדולים) כאלה ואחרים. הפינוק שלי היה קצת אחר. השנה יום ההולדת שלי יצא בחג השני של פסח, כמה ימים לפני החזרה ללימודים, והחזרה (המיוחלת) לשיגרה. אז פירגנתי לעצמי בשידרוג של האופניים. לא החלפתי אותם או משהו, אבל הדבר היומיומי והשגרתי ביותר - זכה לשידרוג. אופניים גירסא 2.0.

אני לא רוצה לכתוב פה על האופניים עצמם, או מה שידרגתי בדיוק. מספיק לומר שהחלפתי כידון ישר בכידון כביש, כזה עם קרניים. אני רוצה לכתוב גם ביקורת על האופניים שלי, אלה שאני רוכב עליהן (כמעט) כל יום, אבל זה נראה לי יתאים יותר בהזדמנות אחרת. אבל אני כן רוצה לכתוב קצת על למה זו היתה מתנת היומולדת שלי - לעצמי.

לפני קצת יותר משנה התחלתי לחשוב על לימודים. התעניינתי ובדקתי, וחישבתי עם עצמי את הזמן וההשקעה שדרושים לכל תחום שהתעניינתי בו. בסוף מצאתי משהו שנראה לי מעניין, הנדסת פלסטיקה בשנקר. איה תמכה, דחפה, וגם היתה זו שהתעקשה על חיפוש דירה דווקא ביפו, רחוק מהמכללה, ורחוק מהמגניבות הכללית ששולטת במטרופולין הזה, גוש דן. כאילו שאנחנו מחוץ למשוואה.
אז יחד עם ההחלטה, החלטתי עוד משהו: אני הולך לרכב על אופניים. זאת לא היתה החלטה כ"כ הגיונית במבט לאחור, מכיוון שאת חודשי הלימודים הראשונים העברתי במכינה שנערכה ליד אוניברסיטת תל אביב - מרחק די מכובד לרכיבה יומיומית הלוך וחזור למישהו שלא עלה על אופניים כבר יותר מעשר שנים. אבל זה עבד. ועבר בסדר בסה"כ. עוד לפני המעבר מירושלים לת"א הצטיידתי בזוג אופניים (טוב הם כבר היו אצלנו, אבל לא היו ממש תקינות), וניסיתי לרכב עליהן קצת. היה לי מאד קשה, אבל זה השתפר עם הניסיון, וכשכבר עברנו באמת לגור ביפו כבר הרגשתי מוכן למשימה. במהלך המכינה רכבתי בין יומיים לשלושה בשבוע מיפו לאוניברסיטה, ונהניתי מהרכיבה. אבל לא מהאופניים. האופניים שהיו לי אז היו אופני הרים עם רמה נמוכה, אופני עיר שכאלה, עם שמונה עשר הילוכים, ישנות ובמצב לא טוב - היה ריתוך בשילדה, והשרשרת לא רצתה להישאר במקום אף פעם, הן היו כבדות ומכוערות, ולא כיפיות באופן כללי. אז אחרי שניסיתי להתעסק איתן וחשבתי מה אפשר לעשות כדי לגום להן להיות כיפיות יותר, וחפרתי הרבה (מאד) בכל מיני פורומים באינטרנט, החלטתי לקנות לי אופניים חדשות. בחדשות, התכוונתי לישנות, וחיפשתי די הרבה בתקופה שלפני חגי תשרי אופניים מיד שניה בחנויות אופניים בכל העיר הזאת שהיתה לי חדשה אז. ולא מצאתי. אני לא יודע עד היום אם זה היה בגלל שאני עקשן, או פרפקציוניסט, או שהייתי מאד לא גמיש אז, או בגלל שידעתי מה רציתי גם אם זה לא היה לי ברור כל כך אז, אבל לא מצאתי משהו שסיפק אותי והיה לי נח, והיה גם במסגרת התקציב שהקצבתי לעצמי. האמת היא שהתקציב לא היווה ממש בעיה אז, כי ההורים שלי די התלהבו מזה שעברנו לגור קרוב יותר אליהם, וגם (ואולי בעיקר) מזה שהקשר עם האחים שלי התחזק בעשבות המעבר, אז הם החליטו לממן לי את רכישת כלי הרכב הלא- ממונע הזה, וביקשו ממני שאחליט לכמה כסף אני חושב שאני זקוק בכדי לרכוש לי זוג אופניים שיספק אותי. אבל לא הרגשתי בנוח אז, כמו שאני לא מרגיש בנוח היום, עם זה שהשינוי שאני החלטתי לעשות בחיים גורם לאחרים לשנות דברים אצלם. אני פשוט לא אוהב לקחת כסף מההורים. זה לא שאני לא עושה את זה, אלא שמפעם לפעם, וכככל שעוברות השנים, אני מרגיש פחות ופחות בנוח עם כושר ההשתכרות הזעום שלי, כמובן שבהשוואה לרמת החיים שבה אני בוחר לחיות.
אז אחרי שביקרתי כמה פעמים בחנות ששמעתי דברים בשבחה בדרום תל אביב שמשפצת ומחזיקה אופניים מיד שניה (ושלישית, ורביעית, ואולי גם מיד גנובה אבל מי יודע בעיר הזאת), ובחנות שהיתה מאד, מאד נחמדה ומזמינה (וגם החזיקה אופניים משומשים מעניינים מאד) ברחוב החשמונאים, ואחרי שיטוט שנראה בלתי נגמר ומתמשך עד-אין-קץ באתרי המשומשים שבאינטרנט... ואחרי שלאיה כבר מ מ ש אבל מ מ ש נמאס מזה, החלטתי לקנות חדשים. מאז גיל עשר או משהו לא היו לי אופניים חדשים. והפעם זה לא סתם בשביל שיהיה לי - הפעם זה אשכרה בשביל לרכב עליהן!
אז חפרתי וחפרתי, והסתובבתי עוד פעם בין כל חנויות האופניים שהכרתי, ושחברים שלי קנו בהן, או שמעו עליהן, או ראו אותן בזמן נסיעה באוטובוס... והשתדלתי, באמת, שלא לטרטר למוכרים את המוח סתם אם לא חשבתי שנראה לי ממש היחס בחנות, או הסדנא שלהם, או המחיר של האופניים שהיו להם, או האופניים עצמם. זה לא תמיד עבד, ובחנויות שרציתי לקנות לפני עדיין רציתי לקנות, אבל בסוף - אחרי הרבה ביקורות ומיפרטים שקראתי - מצאתי! עליתי על האופניים שלי בפעם הראשונה בחנות שממש לא נראתה לי במבט מבחוץ, מחלון הראווה. נכנסתי כי החלטתי שנמאס לי מהטירטור, ושאני נכנס לכל חנות אופניים אפשרית. נכנסתי לחנויות שמוכרות אופניים ממותגים עם שושלת יוחסין מתועדת במתחם החשמונאים וברחובות הסמוכים לו, ונכנסתי לחנויות שמוכרות אופניים חדשים בשלוש מאות שקלים שעוד כמה חודשים יישחקו וייזרקו אחר כבוד לפח (פחות או יותר מה שהמוכר אמר כשהוא הציג את האופניים). שקלתי לעשות מנוי לתל- אופן, וגם נכנסתי לחנות הבוטיק שמתחת לבית שלי, ואחרי ששאלתי שאלה תמימה ושמעתי את מחיר האופניים שלהם אמרתי תודה ויצאתי, המוכר רדף אחרי עד מחוץ לחנות בכדי לספר לי על מעלות האופניים שלהם ולמה כל האופניים האחרים (הזולים מהם באופן משמעותי) לא שווים.
חשבתי אם לקנות את האופניים שלי במשך הרבה זמן, ומכיוון שגם המשכתי להיכנס לחנויות אחרות בכדי להשוות, גם השוויתי את המחיר של אותו הזוג בין אותה חנות שבה ראיתי אותם לראשונה לבין כל חנות אחרת שהחזיקה אותם. האמת שלא שקלתי לקנות בחנות אחרת בגלל המחיר, אלא בגלל שלא הייתי בטוח בקשר לשירות באותה החנות הראשונה.
וזהו, בסוף החלטתי. נכנסתי לחנות ההיא, ברחוב החשמונאים, שבה עשיתי לי רכיבת מבחן על זוג האופניים יחידי ההילוך הנוחים ביותר והמותאמים ביותר (לדעתי, אז, בלי בדיקה פיזית אלא הסתמכות על מידע מהרשת) ליוממות. ואני עדיין שמח בהם. ואני עדיין חושב שהם האופניים הכי טובים שיכולתי למצוא, וגם שמחתי לגלות שהחנות שבה קניתי אותם ממש נחמדה, ויעילה, ויש לה שרות בכלל לא רע.
וכן - יש לי גם השגות. החלטתי שלא לכתוב עכשיו סקירה על האופניים, ולכן לא אכתוב עליהן עכשיו, אבל הן בדיוק הסיבות שהתחדשתי בכידון חדש לים ההולדת.
טוב... לא תכננתי את זה, אבל נראה לי שזה יהיה בשני חלקים, אז: המשך יבוא :-)

יום שישי, 16 בנובמבר 2012

חיים אחרים

לא כתבתי כבר בערך ארבע שנים. לא בבלוג הזה, לא שיר, ולא סיפור. אולי איזה טוקבקון מתישהו, אבל אני ממש לא בטוח בזה.
אבל כן יצרתי. לא שום דבר אמנותי, אבל בהחלט היתה שם אומנות. לאו דווקא שלי - אני רחוק מלהיות מומחה במשהו - אבל של המורים שלי, אלה שפגשתי בעולם המציאותי, ואלה שסיפקו מידע, ידע, והשראה לחפצים שיצרתי.

בינתיים החיים של איה ושלי השתנו קצת, עזבנו דרכים ישנות והתחלנו חדשות, התחלתי ללמוד הנדסה (אם מישהו היה אומר לי שאני אלמד משהו כזה לפני ארבע שנים הייתי ממש מתעצבן עליו), ואפילו עברנו מירושלים ליפו (בעיקר בשביל הלימודים).

אבל בעצם מה שאני רוצה זה קצת להשוויץ. יש לי חשק להעלות כמה תמונות של דברים שעשיתי לאינטרנטז. אף פעם לא התחברתי לעניין הקהילתיות ברשת, אין לי חשבון בפייסבוק או ברשת חברתית אחרת (למיטב זכרוני, כן?), וגם mirc לא עשה לי את זה אף פעם. לא משנה - מה שבעצם רציתי לכתוב, זה שעשיתי את זה:


כשהחלטנו שנעבור לת"א - אז עוד לא ידענו שנמצא דירה ענקית וכיפית ביפו - בשביל הלימודים שלי, החלטתי שאני אנסה לרכב על אופניים ללימודים וחזרה. היה לנו זוג אופניים די מעאפנות שקיבלנו פעם מחבר לעבודה של איה, ואחרי שקצת שיחקתי איתן (קשה לי להעביר שבוע בלי לפרק משהו למרכיבים ולנסות להרכיב בחזרה), התחלתי לרכב עליהם בשביל לראות אם אני מסוגל למשימה. זה היה לי קשה. סה"כ המשפט "זה כמו לרכב על אופניים" לא בא משום- מקום, אבל רכיבה בימי כיפור בגילאי העשרה המוקדמים, ועוד כמה סיבובים בקיבוץ בשביל להגיע למחסן של הנוי ובחזרה בגיל 18 לא ממש הכינו אותי לרכיבה בעליות של ירושלים. אבל זה היה לי נחמד. וגם לא -ממש- נורא. אז כשעברנו ליפו ניסיתי את זה כמה פעמים, וכשעשיתי את המכינה ללימודים בקיץ, רכבתי כבר בין שלושה וארבעה ימים בשבוע מיפו לאוניברסיטת ת"א. חם, אבל המאמץ לא היה גדול, וגיליתי שזה נחמד, זה מעורר,וזה מוציא אנרגיות שמאפשרות לי להתרכז יותר בלימודים.
אבל, האופניים עשו צרות. הן היו עקומות כי מישהו ריתך אותן אחרי שהן נשברו, והן היו כבדות, והשרשרת נפלה כל הזמן, וחוץ מזה הן נראו נורא והיו לא כיפיות בעליל - וגם לא ממש מהירות. ולהחליף בהן משהו, כמו צמיגים או גריפים, נראה היה כמו בזבוז כסף. אז החלטתי לקנות אופניים אחרות. בהתחלה חשבתי על משומשות, ומכיוון שאני זה אני, התחלתי בחיפוש (כמעט) אינסופי אחר האופניים המושלמות בשבילי. על התלאות והשיקולים אני לא אכתוב היום, אבל לקח לי לא מעט זמן למצוא. אבל מצאתי. והן בהחלט מתאימות לי, והן אכן כיפיות. ואז (מכיוון שאני זה אני, גם בזה), התחלתי מיד במסע השיפורים. וכל זה היה בשביל להסביר מה זאת התמונה שלמעלה!
אז, בעצם זה נורא פשוט. אני אוהב לנעול אולסטאר, ובלנדסטון, ונעלי ריצה (עדיף משהו עם צהוב... כן, זה מכוער, אני יודע). זה מה שנוח לי וכיף לי, ואני לא רואה סיבה לשנות. אבל, בזמן האצה ובעליות הרגליים רק דוחפות, וככה חלק ניכר מהכוח הולך לאיבוד, ושרירי הירכיים עובדים קשה יותר בדחיפת הפדלים, ומרגישים את זה בברכיים, ו... האינטרנטז אומר שיש לזה פתרון. אז חיפשתי וחיפשתי (me being me), ושקלתי כל מיני דברים, אולי להחליף לפדלים עם SPD, אבל אז צריך גם נעליים מתאימות (ויש כאלה ממש מגניבות, אבל הרגע קניתי נעלי ריצה חדשות), או אולי סנדלים עם רצועות , או בלי, שזה מה שהיה לפני ה SPD. או רצועות עם סקוצ'ים, מה שהולך חזק באתרים של רוכבי פיקסי/פריסטייל. ואז נתקלתי באלה. זה נראה לי כמו רעיון חכם, שמשלב את הדברים המוצלחים יותר (בשבילי, לצורכי יוממות ללימודים וחזרה), כמו השימוש בנעליים ובפדלים הקיימים, גמיש וניתן לשינוי במהירות, לא שביר, ולא גניב. והכי טוב - עשוי מרצועת בטיחות ישנה של אוטו, ואני יכול להכין לי זוג לבד!
אז מיד נרתמתי למשימה, רכבתי לפרוקיות רכב ליד אזור והשגתי רצועה ישנה, קניתי סקוץ' באורך המתאים, חוט תפירה איכותי ועבה, וסט של איבקות. מה זה איבקות? טבעות המתכת הקטנות שקובעים בשביל להשחיל חוט בבד בלי שהוא ייפרם, ממש כמו באולסטר ובציליות. ואז, ישר, ניגשתי לעבודה, ו... שכחתי מכל העניין לאיזה שבועיים. אז זה לא הלך חלק. הסקוץ' נגמר לי באמצע, המידה של האיבקות לא היתה נכונה, תפרתי חלק אחד ארוך מדי, המחורר שבא עם הקיט של האיבקות לא הצליח לחתוך את הרצועה, ורציתי ברגים מיוחדים. אבל כל המאמצים היו שווים את זה. אחרי בערך שבועיים בהם הפרויקט ניטש, ניסיתי לדלג מעל שפת המדרכה כשרכבתי עם נעלי האולסטר שלי, והחלקתי מהפדל הימני. הנפילה לא היתה נוראית בכלל, אבל מכיוון שהאופניים שלי הגיעו עם פדלים משוננים ממתכת, קיבלתי כמה סריטות לא יפות לאורך השוק. 

- טוב, הפסקתי לכתוב כי היתה אזעקה, אז בחזרה לענייננו -

אז אחרי הסריטות חזרתי להכין את הרצועות. פרמתי, חתכתי, תפרתי, והחלפתי את האיבקות בכאלה במידה הנכונה. אבל עדיין לא היה לי איך לחבר אותן לפדלים, כי לא היו לי ברגים מתאימים בבית, ואם כבר לקנות במיוחד, אז רציתי לקנות בדיוק את מה שחשבתי שצריך: ברגי מכונה M4 עם ראש עדש אלן, אומי ניילוק, ושייבות מתאימות לחלוקת הלחץ על האיבקות. והכל מנירוסטה.

אבל בדרך, קניתי גם סבל.
סבל זה לא בדיוק הדבר הכי יפה שאפשר להרכיב על אופניים. אבל, התחילו הימים הגשומים. בינתיים לא באמת, רק יום פה ויומיים שם, אבל המחשבה על רכיבה לשנקר עם תיק גב מלא בבגדים להחלפה, נאד מים, מחברות, מגבת, וכלים לתיקון האופניים - וכל זה כשעלי מעיל - לא ממש עשתה לי כיף.
ביום הראשון שרכבתי עם הסבל ללימודים, קשרתי אליו את התיק בעזרת חוטי בנג'י קטנים, כמו שעשיתי בקיץ לאופניים הקודמים. בדרך ללימודים היה יחסית בסדר - רכבתי דרך שביל האופניים שבטיילת, לאט כי לא ישנתי כ"כ טוב בלילה שלפני, והכל היה בסדר. בדרך חזרה, לעומת זאת, רכבתי דרך רחוב אבן גבירול ומרכז העיר, כי רציתי להגיע לחנות עם הברגים - לא בכל חנות שמוכרת ברגים אפשר למצוא את מה שחיפשתי, ובטח שלא בכמויות קטנות. הדרך הזאת היתה סיוט - התיק ממש לא רצה לרכב על הסבל. הוא כל הזמן החליק, ובכל פעם שהייתי צריך לעקוף מישהו שדיבר בטלפון והלך בזיגזג על שביל האופניים הייתי צריך לחשוב פעמיים אם הזווית והמהירות לא יגרמו לתיק להחליק, ואז להיכנס לתוך הגלגל ולהפיל אותי. כשהגעתי לחנות, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את התיק מהסבל ולשים אותו על הגב. בכל מקרה, קניתי את הברגים, גיליתי שיש לו גם ברגי שיקגו, למרות שהוא קורא להם ברגי אלבום. אולי זה ישמש אותי בעתיד. כמובן שברגע שהגעתי הביתה החלטתי להרכיב את הרצועות עם הברגים החדשים שלי, ויצאתי לסיבוב. זו לא היתה הרכיבה הכי מעניינת בעולם כי המטרה היתה לבדוק עד כמה נוח יהיה להכניס ולהוציא את הרגליים מהרצועות, אבל בהחלט הרגשתי שיפור בשליטה על האופניים.

למחרת בבוקר, כשרכבתי ללימודים, כבר באמת הרגשתי את השינוי.
אני רוכב בד"כ באותו המסלול בבוקר, על שביל האופניים שבטיילת, עד לחוף מציצים, משם דרך נורדאו וגשר ההלכה ועד לשנקר. בין החוף של הדוסים וחוף מציצים, יש עליה בשיפוע די חד לכיוון רחוב נורדאו. כל עוד רכבתי עם התיק על הגב, לא היתה לי בעיה בכלל. אני רוכב על אופני סינגל ספיד - הילוך אחד - וכשצריך להאיץ או לטפס אני עומד על הפדלים ומדווש כשמאחורי כל פידול עומד רוב משקל הגוף שלי. כשהתיק על הגב, המשקל שלו מתווסף למשקל שלי, וככה כל סיבוב של הדוושות מנצל את מירב הכח שאני יכול להפעיל. אבל, כשהתיק קשור לסבל, שנמצא מעל הגלגל האחורי, זה כבר סיפור אחר... ביום הקודם, בהחלט הרגשתי את החלוקה השונה של המשקל, ובייחוד בעלייה הזאת. אבל עם הרצועות - עולם אחר! לא רק שהעלייה הזאת היתה לי קלה יותר מתמיד, גם ממש הרגשתי איך אני מושך את הפדלים למעלה באותו הזמן שאני דוחף אותם למטה! אני יודע שאנשים שרוכבים באופן 'רציני' יותר (למה בגרשיים? ככה. לא חושב שזה עדיף על זה. פשוט אחר.) כבר יודעים את זה מלא זמן, אבל בשבילי זה היה ממש שיפור משמעותי.

בקיצור, אני שמח שתפרתי את הרצועות, וזה ממש שיפר לי את חווית הרכיבה, אבל עכשיו צריך לעשות משהו עם המשא. לא נעים על הגב, נופל מהסבל, ונראה חנעבעצי למדי בתוך סל שנמצא על הסבל. טוב, אז בשבוע הבא...

יום שני, 1 בדצמבר 2008

לא כתבתי כמה זמן. התסכול קצת השתלט עלי. סגרתי את הנגריה במטרה להפסיק את הסחרחרה שאחזה בחיים שלי, והייתי מבסוט עד הגג ברגע שהצלחתי להחליט. אני חושב שמאז שהחלטתי לעזוב את הלימודים באוניברסיטה וללכת ללמוד נגרות לא הייתי שלם עם החלטה כמו עם זאת. ועכשיו אני חופשי מהתחייבויות, ועדיין... משהו מכרסם. משהו שקוראים לו מציאות כלכלית. אין לי כסף. אין לי כסף לפלאפל. אין לי כסף לסדר את האוטו - כי אחרי שעשיתי שיפוץ קרבורטור וקראתי קצת על הרכב הבנתי שיש לי עוד הרבה לתקן, כמו נזילות שמן חמורות. אבל אני לא רוצה לחיות במחויבות לעבודה, או למשהו בכלל כרגע. יש לי אותי, יש לי את איה, ואת החתולים, וזהו, מספיק לי. אני רוצה לחיות במצב שיאפשר לי רק לחיות, ולהחזיר את החובות שיש לי, וזהו, רק לחיות. אני חייב למצוא דרך לעשות את זה, ליצור אולי מסגרת שתהיה לי נעימה. ומצד שני, מסגרת זה מחויבות - בכדי להיות חלק מקהילה אדם צריך להשתתף בקהילה. חזרתי קצת במחשבות לבולו'בולו, ספר אנרכיסטי ודי אינפנטילי על יצירת קהילות שיוכלו להחליף את הניכור והריחוק שנובעים מדרך החיים הנוכחית, שייתנו שליטה לאדם בחייו. אבל זה לא מציאותי, ואני גם לא רואה את עצמי חי בקהילה כרגע. זה מזכיר לי את גרעין הנח"ל שבו הייתי, ואת תחושת הקושי שהיתה לי שם - גם כחלק מקבוצה, וגם חוסר השליטה על המסלול שלי, או יותר נכון הקונפליקטים שהתעוררו בין הרצונות הסותרים שלי. אני עוד לא יודע מספיק מי ומה אני בכדי להיות חבר בקבוצה ולהשתתף בהתווית הדרך של הקבוצה. אבל אני מנסה ללמוד. ללמוד את עצמי, את העולם שבו אני חי, וגם דברים קטנים ולא חשובים לכאורה כמו איך לדעת מה מזג האוויר הצפוי, איך לבנות שרפרף, ואיך לצפות בכוכבים ולדעת מה השעה. הכל חשוב, והכל מעניין, ועם כל הדברים השונים ביחד אפשר ליצור חיים טובים יותר. כי לא צריך שעון, ולא צריך בעל מקצוע שיעשה בשבילי מה שאני יכול לעשות בעצמי, ולא צריך טלויזיה בכדי לדעת מה מזג האוויר בחוץ. צריך את עצמי, וכשאהיה שלם עם עצמי, אוכל ליצור חיים טובים יותר - בשבילי. וגם בשביל הסובבים, וגם לא רק לקרובים, ואולי, רק אולי, גם לסביבה.

יום חמישי, 20 בנובמבר 2008

שמשון מקרטע. זה כמו השיר של ברי, רק ששמשון שלי לא נשרט מממתקים. שמשון זה הטנדר סובארו החביב שלי - את השם איה (החברה שלי) בחרה. לאוטו שהיה לה לפני כן קראו שלומית, אז לפחות גם שמשון זה ב-ש'. את שלומית איבדנו בתאונה מצערת (די לקטל בכבישים!) שקרתה באמצע הלילה בפקק מטורף בכביש 1, אחרי חתונה הזויה שאפילו איה לא הכירה בה אף אחד. וגם הגענו לשם בעקבות חלום. הזוי. ואז קנינו את שמשון, לאחר לבטים רבים, ומיד התחלנו להוציא עליו כסף על דברים שאמורים לעבוד, אבל מתברר שזה לא קריטי. משהו כמו המכונית המגויסת של הגשש - "היה מנוע?". ואז היה איזה חודש- חודשיים שקט, ואז טסט, ורק להעביר את שמשון טסט לקח כמעט חודש. הכשילו אותי אפילו על זה שלא היה ריפוד על אחד המושבים האחוריים - שחוץ מזה הם בערך הדבר הכי לא בטיחותי שיכול להיות ברכב. ופנצ'ר, ותלך, ותחזור, וכאלה. ואז גם הלך הקלאץ' באמצע סוכות, והמוסכניק שלי (בעצם של איה, הוא איזה חבר של אחיה) כמובן היה בחופש בחול המועד. ואז... אז התחילו הצרות. הגעתי לאיזה מוסך דרך חבר שלי, שהמוסך של אבא של חבר שלו. היה נחמד, הסביר מה נראה לו שהבעיה, והכל סבבה. ואז התחלנו לדבר על כסף. אני לא מבין את הענין הזה של בעלי מקצוע לבקש מאדם זר תשלום "שחור". במוסך שאני הולך אליו בדרך כלל גם עושים את זה, אבל לפחות שם מכירים אותי. בקיצור, "יש לי מכונת אשראי, אבל היא בתיקון, תשאיר לי את המס' כרטיס ות.ז., ואני אשלם בזה את החשבון טלפון, אתה סומך עלי, נכון?". בקיצור, איכשהו גירדתי את הכסף במזומן, וכבר לא ציפיתי לקבלה. אז יומיים אח"כ פתאום נקרע הכבל קלאץ', ומאז יש ריח שרוף, וגם אחרי שהוא החליף את הכבל כנראה שהוא לא ממש שם לב איך הוא מחבר אותו לדוושה, כי אחרי שבועיים נתקעתי בהרצליה עם כבל מנותק. והוא גם הרס לי את הצופר. אז אחרי שהצלחתי להגיע לירושלים בחזרה (בהרצליה נתקעתי במוצ"ש), איזה עובר- אורח עזר לי לסדר את הכבל, ועל הדרך שבר איזה משהו, שבמוסך הרגיל שלי אמרו לי עליו שהוא זניח. כמובן. לקח לי עוד שבועיים להחליף את החלק, אבל סוף סוף יש הכל - ושמשון מקרטע. חמוד, אבל מקרטע.אז נכנסתי לקארספורום, ומשם גם הגעתי לפורום סובארו קלאסיק, ו... הבנתי עד כמה אני לא מבין. כאילו, מנוע בעירה פנימית, ארבע פעימות, בוקסר - הכל טוב ויפה, אבל איך לעזאזל זה נראה, וגם (בעיקר) מה עושים עם זה? האוטו יכנס לאישפוז כנראה בימים הקרובים, אצל איזה מומחה לקרבורטורים בנתניה. ככה אני אוכל לבקר את ההורים באמצע השבוע. נראה לי שלפני כן אני גם ארים טלפון לבחורה שהרכב היה בבעלותה לפני. לפחות אני חושב שהוא היה בבעלותה, כי אני קניתי אותו דרך המוסכניק של איה (היום גם שלי, אבל לא נראה לי שלעוד הרבה זמן), בקומבינה (אני שונא קומבינות!), שמכר אותו בלי העברת בעלות לאיזה אידיוט שאיתו הייתי צריך ליסוע לקיבינימט בכדי להביא את תעודת הזהות של הבחור שהרכב היה על שמו. שונא קמבינות! ואז איזה יום כשחניתי ליד הנגריה פתאום עצרה לידי רנו קנגו, וממנה יצאה בחורה נרגשת שמאד שמחה לראות את האוטו שלה. את השם שלה ידעתי מדפים שהיו זרוקים ברכב, ואני עדיין לא מבין איך היא היתה קשורה לערימת המוסכניקים הקומבינטורים, ונראה לי שגם היא לא כל כך מבינה את זה עדיין. היא חביבה, היפית, ומאז דיברנו כמה פעמים על זה שאולי אני אמכור את שמשון, ואז אני אומר לה לפני, וגם על בארטרים שונים. נראה לי שאני אשתף אותה במה שקורה לו, כי אולי היא עשתה איתו משהו חשוב, ואולי... לא יודע, אולי היא סתם תשלח לו איחולי החלמה, וקצת דאגה.

יום שלישי, 11 בנובמבר 2008

חבר משכבר הימים

אמא שלי ספרנית, ולפני כן היא עבדה כמוכרת בחנות ספרים. שם התחלתי לקרוא, והדרך שאמא שלי מצאה בכדי לגרום לי להחזיק ספר ביד היתה עם קומיקס. בהתחלה טין-טין, ואז אסטריקס, ואז נגמרו לי הקומיקסים לקרוא לכמה שנים... ואז זבנג! (לצערי), ואורי- און, ובינתיים כבר קראתי גם כמה ספרים יותר "לגדולים", ואז גם חוברות של האקס-מן שיצאו בעברית, וגם MAD, וכמה חוברות גיבורי על שמצאתי בחנויות ספרים במחירים מופקעים לגמרי (באטמן ב19.90 ₪!!!). אבל אז זה כבר לא היה מגניב בעיני, כי ספרות של מדע בדיוני, פנטזיה, וזן, נראו לי יותר... מגניבים או משהו, אני משער. זה שהסרט האחרון שבוסס על גיבור-על ונעשה בצורה טובה כבר היה ענתיקה (באטמן, 1989, בבימוי טים ברטון, ועם הג'וקר האולטימטיבי - ג'ק ניקולסון), וחוץ מזה היה רק דיק טרייסי הכל- אמריקאי (שהיה זר ומוזר בעיני אז, כהתרפקות על עולם שחלף), לא ממש עזר. ואז באו האקס-מן. לא צבי הנינג'ה הילדותיים, לא סופרמן המטופח, ובטח לא ואל קילמר או ג'ורג' קלוני בחליפת גומי שגדולה למידותיהם. אז באו האקס-מן עם כל הכוח שהאלי ברי יכולה לגייס כסופה, עם קפטן פיקארד הבלתי נשכח כד"ר קסאוויר, ומגנטו הנוקם את עולמו שחרב - איאן מק'קלן. את כל זה בריאן זינגר הביא ב 2000, כשהעולם רק התאושש מזה שהוא לא חרב... עדיין היו מחשבים, וכאלה... אבל... יו ג'קמן כוולברין? כאילו, הלו???? טוב, למדתי לחיות עם זה מאז, אבל בעצם מה שרציתי להגיד זה שפתאום, לפני הגיוס, התחלתי לדבר עם בני הגרעין שלי, שהם גם, לגמרי במקרה, חברים שלי מכיתה ו' או משהו, על קומיקס! (דיברנו גם על שר הטבעות שעמד לצאת, אבל זה נושא אחר). אבל באמת, יו ג'קמן? מה ג'ק ניקולסון כבר לא יכול להיראות הבאד גאי? מה, הוא כבר לא יכול לעשות את האפקטים של עצמו? אז מה עם יש לו קטטר? וסנטר כפול? ואין שום סיכוי בעולם שהוא מגדל מספיק שיער לתפקיד (חוץ מבאוזניים)? ... טוב, אולי יו ג'קמן זה רעיון לא כל כך רע. אבל מה שטוב בסרט הזה בכלל לא קשור לשחקנים, אלא לנוחכות שלו אחרי הרבה יותר מדי זמן שבו סרטי קומיקס היו הטראש של הוליווד - יש לדמויות האלה אופי, והסרט עצמו, כמו הקומיקס, מדבר על נושאים חברתיים - כן, זה סרט אקשן, אבל עם (סוג של) מסר. כן, הדמויות האפלות של בלייד (1998) וספון (1997) היו שם לפני כן, אבל לא היתה דמות מהמיינסטרים של מרוול ודי-סי שהביאה את האפלוליות של סוף האייטיז למסך כמו וולברין, בפתח המילניום החדש. מאז כבר היו עוד שני סרטים בסידרה, שני ענקים ירוקים של במאים שונים, שני סרטי האביר האפל (כל כך הרבה יותר טוב מבאטמן ורובין), שני הלבוי, שלושה ספיידרמן, ועוד כל מיני. אפילו בן אפלק חשב שהוא מגניב בדיירדוויל. אבל אני סתם מבסוט שאני יכול לשבת ולקרוא קומיקס מהארכיון שמצאתי ברשת.

יום שני, 10 בנובמבר 2008

כלי הרכב האולטימטיבי

יש לי סובארו טנדר. אחלה רכב, הרבה זמן רציתי כזה. אבל... קצת ישן, קצת חורק, ובעיקר עם הרבה בעיות חשמל. אני חושב שבסך- הכל הוצאתי עליו עד עכשיו יותר מפי שתיים המחיר ששילמתי עבורו בכל מיני תיקונים שונים ומשונים. אני מחזיק אותו כרגע רק בגלל שבשביל להגיע לנגריה שלי וחזרה יש לי נסיעה של יותר מחצי שעה נסיעה כל יום. וגם זה טנדר, ואני צריך משהו לסחוב איתו דברים ללקוחות. הייתי רוצה ליסוע באופניים לעבודה, זה היה הרבה יותר נעים וכיף, והרבה יותר אקולוגי. ואם כבר אופניים, אז שיהיו חשמליים (עם מנוע עזר). אז קצת חיפשתי באינטרנט מידע, ומצאתי את הבלוג של חנן, שנסע ירוק, וגם שבכלל אסור בארץ להחזיק אופניים עם מנוע עזר - וכנגד זה עצומה שקוראת למקבלי ההחלטות לעשות משהו בנידון. ואז חשבתי: אבל רגע, בעצם זה כלי רכב די פשוט, אולי אני יכול ליבנות לי זוג? (טוב, בעצם קודם הורדתי לגמרי במקרה, תוך חיפוש אחר הספר "Solar Energy Projects for the Evil Genius" את הספר "Bike, Scooter, and Chopper Projects for the Evil Genius", שגם מקושר לאתר הזה). התחלתי לחשוב, ועוד קצת, וקצת חיטטתי ברשת, ומצאתי. אני יכול לבנות לי זוג אופניים מעץ, לחבר להם מנוע עזר קידמי, והילוכים פנימיים - אפילו אוטומטיים, ואז, אמ... לא יודע, צריך למצוא דרך לייצר חשמל בדרך אקולוגית, ולהתקרב למקום העבודה...נראה לי... טוב אולי בקיץ הבא. בינתיים חשבתי על דרך לייצר חשמל דרך דינמו שבעצם מורכב משני חלקים - סלילים על המזלג ומגנטים על השפיצים, אבל מישהו כבר חשב על זה. טוב, נראה...

קצת על עצמי, וקצת על אקולוגיה

אני נגר. למדתי בקורס של משרד העבודה, עבדתי קצת בנגריה, ואז החלטתי להיות עצמאי. אבל לא סתם - היה רעיון מאחורי העניין. רציתי לעשות דברים יותר אקולוגיים. רציתי למצוא דרך ליצור רהיטים בצורה ברת- קיימא (sustainable), עם זיהום סביבתי וטביעת רגל אקולוגית קטנה ככל האפשר. זה לא כל- כך יצא, לפחות בינתיים. בדרך היו לי הרבה מחשבות על צורת העבודה, מקום העבודה, וההתמקדות בתחומים מסוימים. מצאתי כל מיני חומרי גלם שיכולים לעזור לי, ושיטות בניה יעילות. אבל לא הצלחתי להתמקד במה שמעניין אותי. כרגע אני חושב מה לעשות בהמשך - יש לי עבודה גדולה שאני מחויב אליה, ואחריה אני מפנה את הנגריה שאני שוכר... ואז...? יהיה טוב. התחלתי לחשוב על ייעול, ובעיקר על מיקוד. הבעיה הכי גדולה ומעניינת בעיני כרגע נובעת ממשהו שבן גרעין שלי אמר לי כשהתקשרתי להתייעץ על חומרים ירוקים: הוא הזכיר לי שהבעיה הגדולה היא צריכה. או נכון יותר כמות הצריכה. במילים אחרות, זה מגניב להיות "ירוק" ולקנות מטבח מחומרי גלם אקולוגיים, אבל אם ממוצע הזמן בין החלפת מטבח בישראל עומד על 15 שנה (נתון ששמעתי מנציג מכירות של חברת בלורן, ואף פעם לא בדקתי), זאת אומרת שחומרי גלם רבים נזרקים בממוצע כל 15 שנה - בערך פלטה אחת של 1.22X2.44 מ' לכל ארון. אני עדיין חושב על זה - זה לא פשוט לאזן בין הרצון לחדש ובין הרצון לפגוע בסביבה במידה קטנה ככל האפשר. בינתיים מצאתי נגר אחד בארה"ב שממש מתעסק בזה, ואני בטוח שיש עוד. אני עוד חושב.