לא כתבתי כמה זמן. התסכול קצת השתלט עלי. סגרתי את הנגריה במטרה להפסיק את הסחרחרה שאחזה בחיים שלי, והייתי מבסוט עד הגג ברגע שהצלחתי להחליט. אני חושב שמאז שהחלטתי לעזוב את הלימודים באוניברסיטה וללכת ללמוד נגרות לא הייתי שלם עם החלטה כמו עם זאת. ועכשיו אני חופשי מהתחייבויות, ועדיין... משהו מכרסם. משהו שקוראים לו מציאות כלכלית. אין לי כסף. אין לי כסף לפלאפל. אין לי כסף לסדר את האוטו - כי אחרי שעשיתי שיפוץ קרבורטור וקראתי קצת על הרכב הבנתי שיש לי עוד הרבה לתקן, כמו נזילות שמן חמורות. אבל אני לא רוצה לחיות במחויבות לעבודה, או למשהו בכלל כרגע. יש לי אותי, יש לי את איה, ואת החתולים, וזהו, מספיק לי. אני רוצה לחיות במצב שיאפשר לי רק לחיות, ולהחזיר את החובות שיש לי, וזהו, רק לחיות. אני חייב למצוא דרך לעשות את זה, ליצור אולי מסגרת שתהיה לי נעימה. ומצד שני, מסגרת זה מחויבות - בכדי להיות חלק מקהילה אדם צריך להשתתף בקהילה. חזרתי קצת במחשבות לבולו'בולו, ספר אנרכיסטי ודי אינפנטילי על יצירת קהילות שיוכלו להחליף את הניכור והריחוק שנובעים מדרך החיים הנוכחית, שייתנו שליטה לאדם בחייו. אבל זה לא מציאותי, ואני גם לא רואה את עצמי חי בקהילה כרגע. זה מזכיר לי את גרעין הנח"ל שבו הייתי, ואת תחושת הקושי שהיתה לי שם - גם כחלק מקבוצה, וגם חוסר השליטה על המסלול שלי, או יותר נכון הקונפליקטים שהתעוררו בין הרצונות הסותרים שלי. אני עוד לא יודע מספיק מי ומה אני בכדי להיות חבר בקבוצה ולהשתתף בהתווית הדרך של הקבוצה. אבל אני מנסה ללמוד. ללמוד את עצמי, את העולם שבו אני חי, וגם דברים קטנים ולא חשובים לכאורה כמו איך לדעת מה מזג האוויר הצפוי, איך לבנות שרפרף, ואיך לצפות בכוכבים ולדעת מה השעה. הכל חשוב, והכל מעניין, ועם כל הדברים השונים ביחד אפשר ליצור חיים טובים יותר. כי לא צריך שעון, ולא צריך בעל מקצוע שיעשה בשבילי מה שאני יכול לעשות בעצמי, ולא צריך טלויזיה בכדי לדעת מה מזג האוויר בחוץ. צריך את עצמי, וכשאהיה שלם עם עצמי, אוכל ליצור חיים טובים יותר - בשבילי. וגם בשביל הסובבים, וגם לא רק לקרובים, ואולי, רק אולי, גם לסביבה.