חיים אחרים

לא כתבתי כבר בערך ארבע שנים. לא בבלוג הזה, לא שיר, ולא סיפור. אולי איזה טוקבקון מתישהו, אבל אני ממש לא בטוח בזה.
אבל כן יצרתי. לא שום דבר אמנותי, אבל בהחלט היתה שם אומנות. לאו דווקא שלי - אני רחוק מלהיות מומחה במשהו - אבל של המורים שלי, אלה שפגשתי בעולם המציאותי, ואלה שסיפקו מידע, ידע, והשראה לחפצים שיצרתי.

בינתיים החיים של איה ושלי השתנו קצת, עזבנו דרכים ישנות והתחלנו חדשות, התחלתי ללמוד הנדסה (אם מישהו היה אומר לי שאני אלמד משהו כזה לפני ארבע שנים הייתי ממש מתעצבן עליו), ואפילו עברנו מירושלים ליפו (בעיקר בשביל הלימודים).

אבל בעצם מה שאני רוצה זה קצת להשוויץ. יש לי חשק להעלות כמה תמונות של דברים שעשיתי לאינטרנטז. אף פעם לא התחברתי לעניין הקהילתיות ברשת, אין לי חשבון בפייסבוק או ברשת חברתית אחרת (למיטב זכרוני, כן?), וגם mirc לא עשה לי את זה אף פעם. לא משנה - מה שבעצם רציתי לכתוב, זה שעשיתי את זה:

כשהחלטנו שנעבור לת"א - אז עוד לא ידענו שנמצא דירה ענקית וכיפית ביפו - בשביל הלימודים שלי, החלטתי שאני אנסה לרכב על אופניים ללימודים וחזרה. היה לנו זוג אופניים די מעאפנות שקיבלנו פעם מחבר לעבודה של איה, ואחרי שקצת שיחקתי איתן (קשה לי להעביר שבוע בלי לפרק משהו למרכיבים ולנסות להרכיב בחזרה), התחלתי לרכב עליהם בשביל לראות אם אני מסוגל למשימה. זה היה לי קשה. סה"כ המשפט "זה כמו לרכב על אופניים" לא בא משום- מקום, אבל רכיבה בימי כיפור בגילאי העשרה המוקדמים, ועוד כמה סיבובים בקיבוץ בשביל להגיע למחסן של הנוי ובחזרה בגיל 18 לא ממש הכינו אותי לרכיבה בעליות של ירושלים. אבל זה היה לי נחמד. וגם לא -ממש- נורא. אז כשעברנו ליפו ניסיתי את זה כמה פעמים, וכשעשיתי את המכינה ללימודים בקיץ, רכבתי כבר בין שלושה וארבעה ימים בשבוע מיפו לאוניברסיטת ת"א. חם, אבל המאמץ לא היה גדול, וגיליתי שזה נחמד, זה מעורר,וזה מוציא אנרגיות שמאפשרות לי להתרכז יותר בלימודים.

אבל, האופניים עשו צרות. הן היו עקומות כי מישהו ריתך אותן אחרי שהן נשברו, והן היו כבדות, והשרשרת נפלה כל הזמן, וחוץ מזה הן נראו נורא והיו לא כיפיות בעליל - וגם לא ממש מהירות. ולהחליף בהן משהו, כמו צמיגים או גריפים, נראה היה כמו בזבוז כסף. אז החלטתי לקנות אופניים אחרות. בהתחלה חשבתי על משומשות, ומכיוון שאני זה אני, התחלתי בחיפוש (כמעט) אינסופי אחר האופניים המושלמות בשבילי. על התלאות והשיקולים אני לא אכתוב היום, אבל לקח לי לא מעט זמן למצוא. אבל מצאתי. והן בהחלט מתאימות לי, והן אכן כיפיות. ואז (מכיוון שאני זה אני, גם בזה), התחלתי מיד במסע השיפורים. וכל זה היה בשביל להסביר מה זאת התמונה שלמעלה!

אז, בעצם זה נורא פשוט. אני אוהב לנעול אולסטאר, ובלנדסטון, ונעלי ריצה (עדיף משהו עם צהוב... כן, זה מכוער, אני יודע). זה מה שנוח לי וכיף לי, ואני לא רואה סיבה לשנות. אבל, בזמן האצה ובעליות הרגליים רק דוחפות, וככה חלק ניכר מהכוח הולך לאיבוד, ושרירי הירכיים עובדים קשה יותר בדחיפת הפדלים, ומרגישים את זה בברכיים, ו... האינטרנטז אומר שיש לזה פתרון. אז חיפשתי וחיפשתי (me being me), ושקלתי כל מיני דברים, אולי להחליף לפדלים עם SPD, אבל אז צריך גם נעליים מתאימות (ויש כאלה ממש מגניבות, אבל הרגע קניתי נעלי ריצה חדשות), או אולי סנדלים עם רצועות , או בלי, שזה מה שהיה לפני ה SPD. או רצועות עם סקוצ'ים, מה שהולך חזק באתרים של רוכבי פיקסי/פריסטייל. ואז נתקלתי באלה. זה נראה לי כמו רעיון חכם, שמשלב את הדברים המוצלחים יותר (בשבילי, לצורכי יוממות ללימודים וחזרה), כמו השימוש בנעליים ובפדלים הקיימים, גמיש וניתן לשינוי במהירות, לא שביר, ולא גניב. והכי טוב - עשוי מרצועת בטיחות ישנה של אוטו, ואני יכול להכין לי זוג לבד!

אז מיד נרתמתי למשימה, רכבתי לפרוקיות רכב ליד אזור והשגתי רצועה ישנה, קניתי סקוץ' באורך המתאים, חוט תפירה איכותי ועבה, וסט של איבקות. מה זה איבקות? טבעות המתכת הקטנות שקובעים בשביל להשחיל חוט בבד בלי שהוא ייפרם, ממש כמו באולסטר ובציליות. ואז, ישר, ניגשתי לעבודה, ו... שכחתי מכל העניין לאיזה שבועיים. אז זה לא הלך חלק. הסקוץ' נגמר לי באמצע, המידה של האיבקות לא היתה נכונה, תפרתי חלק אחד ארוך מדי, המחורר שבא עם הקיט של האיבקות לא הצליח לחתוך את הרצועה, ורציתי ברגים מיוחדים. אבל כל המאמצים היו שווים את זה. אחרי בערך שבועיים בהם הפרויקט ניטש, ניסיתי לדלג מעל שפת המדרכה כשרכבתי עם נעלי האולסטר שלי, והחלקתי מהפדל הימני. הנפילה לא היתה נוראית בכלל, אבל מכיוון שהאופניים שלי הגיעו עם פדלים משוננים ממתכת, קיבלתי כמה סריטות לא יפות לאורך השוק. 

- טוב, הפסקתי לכתוב כי היתה אזעקה, אז בחזרה לענייננו -

אז אחרי הסריטות חזרתי להכין את הרצועות. פרמתי, חתכתי, תפרתי, והחלפתי את האיבקות בכאלה במידה הנכונה. אבל עדיין לא היה לי איך לחבר אותן לפדלים, כי לא היו לי ברגים מתאימים בבית, ואם כבר לקנות במיוחד, אז רציתי לקנות בדיוק את מה שחשבתי שצריך: ברגי מכונה M4 עם ראש עדש אלן, אומי ניילוק, ושייבות מתאימות לחלוקת הלחץ על האיבקות. והכל מנירוסטה.

אבל בדרך, קניתי גם סבל.

סבל זה לא בדיוק הדבר הכי יפה שאפשר להרכיב על אופניים. אבל, התחילו הימים הגשומים. בינתיים לא באמת, רק יום פה ויומיים שם, אבל המחשבה על רכיבה לשנקר עם תיק גב מלא בבגדים להחלפה, נאד מים, מחברות, מגבת, וכלים לתיקון האופניים - וכל זה כשעלי מעיל - לא ממש עשתה לי כיף.

ביום הראשון שרכבתי עם הסבל ללימודים, קשרתי אליו את התיק בעזרת חוטי בנג'י קטנים, כמו שעשיתי בקיץ לאופניים הקודמים. בדרך ללימודים היה יחסית בסדר - רכבתי דרך שביל האופניים שבטיילת, לאט כי לא ישנתי כ"כ טוב בלילה שלפני, והכל היה בסדר. בדרך חזרה, לעומת זאת, רכבתי דרך רחוב אבן גבירול ומרכז העיר, כי רציתי להגיע לחנות עם הברגים - לא בכל חנות שמוכרת ברגים אפשר למצוא את מה שחיפשתי, ובטח שלא בכמויות קטנות. הדרך הזאת היתה סיוט - התיק ממש לא רצה לרכב על הסבל. הוא כל הזמן החליק, ובכל פעם שהייתי צריך לעקוף מישהו שדיבר בטלפון והלך בזיגזג על שביל האופניים הייתי צריך לחשוב פעמיים אם הזווית והמהירות לא יגרמו לתיק להחליק, ואז להיכנס לתוך הגלגל ולהפיל אותי. כשהגעתי לחנות, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את התיק מהסבל ולשים אותו על הגב. בכל מקרה, קניתי את הברגים, גיליתי שיש לו גם ברגי שיקגו, למרות שהוא קורא להם ברגי אלבום. אולי זה ישמש אותי בעתיד. כמובן שברגע שהגעתי הביתה החלטתי להרכיב את הרצועות עם הברגים החדשים שלי, ויצאתי לסיבוב. זו לא היתה הרכיבה הכי מעניינת בעולם כי המטרה היתה לבדוק עד כמה נוח יהיה להכניס ולהוציא את הרגליים מהרצועות, אבל בהחלט הרגשתי שיפור בשליטה על האופניים.

למחרת בבוקר, כשרכבתי ללימודים, כבר באמת הרגשתי את השינוי.

אני רוכב בד"כ באותו המסלול בבוקר, על שביל האופניים שבטיילת, עד לחוף מציצים, משם דרך נורדאו וגשר ההלכה ועד לשנקר. בין החוף של הדוסים וחוף מציצים, יש עליה בשיפוע די חד לכיוון רחוב נורדאו. כל עוד רכבתי עם התיק על הגב, לא היתה לי בעיה בכלל. אני רוכב על אופני סינגל ספיד - הילוך אחד - וכשצריך להאיץ או לטפס אני עומד על הפדלים ומדווש כשמאחורי כל פידול עומד רוב משקל הגוף שלי. כשהתיק על הגב, המשקל שלו מתווסף למשקל שלי, וככה כל סיבוב של הדוושות מנצל את מירב הכח שאני יכול להפעיל. אבל, כשהתיק קשור לסבל, שנמצא מעל הגלגל האחורי, זה כבר סיפור אחר... ביום הקודם, בהחלט הרגשתי את החלוקה השונה של המשקל, ובייחוד בעלייה הזאת. אבל עם הרצועות - עולם אחר! לא רק שהעלייה הזאת היתה לי קלה יותר מתמיד, גם ממש הרגשתי איך אני מושך את הפדלים למעלה באותו הזמן שאני דוחף אותם למטה! אני יודע שאנשים שרוכבים באופן 'רציני' יותר (למה בגרשיים? ככה. לא חושב שזה עדיף על זה. פשוט אחר.) כבר יודעים את זה מלא זמן, אבל בשבילי זה היה ממש שיפור משמעותי.

בקיצור, אני שמח שתפרתי את הרצועות, וזה ממש שיפר לי את חווית הרכיבה, אבל עכשיו צריך לעשות משהו עם המשא. לא נעים על הגב, נופל מהסבל, ונראה חנעבעצי למדי בתוך סל שנמצא על הסבל. טוב, אז בשבוע הבא...